אנדרטת היהודים הנרצחים באירופה

גודל שדה מצבות: 19,073 מ ר
מספר מצבות הדגל: 2,710 (עשוי בטון)
השטח של חדרי התערוכה: 800 מ ר
עלות הבנייה כוללת: 27,600,000 יורו (כספים פדרליים)
מידות של מצבת אבן: 0.95 מ' רוחב, 2.38 m אורך, גובה מ -0 עד 4.7 m, הנטייה של 0.5 ° עד 2 °
811 הרמות עם גבהים מ 0.2 כדי 2 מטרים, 916 סטלס עם גבהים מ 2 כדי 3.5 מטרים ו-872 סטלבס עם גבהים מ 3.5 עד 4.7 מטר. 112 הארקה הקרקעיים (גובה בנייה 0.2 מטר) ממוקמים באזורים הקצה של שדה מצבות ובמעבר הציבורי.
משקל של מ4.7 מ' גבוה: כ -16 t
משקל ממוצע של מצבת: כ .8 t
עצים: 41 (למשל אורנים, עצי סיד, עצי אנטילר) מעבר לגן החיות
מצבות הדגל מעמדי על שטח בעדינות אך בצורה לא סדירה של כ-19,000 מ ר. ניתן לטבול את עצמכם במבנה מאובזר זה מכל ארבעת הצדדים, שצורתו הגלית נתפסת באופן שונה מכל מיקום.

האדריכלות היא על אנדרטאות וקברים, אמר האדריכל אדולף לוס בתחילת המאה ה -20. בגלל זה הוא התכוון שאדם אדם יכול להיות מחושב על ידי אבן, לוח גיר, צלב או כוכב. מאז השואה, מאז הירושימה, מאז קיומו של מנגנון ההרג ההמוני, הרעיון הפשוט הזה אינו חל עוד. כיום, אדם אינו יכול עוד להיות בטוח למות ממוות בודד, והאדריכלות לא יכולה עוד לזכור את החיים כמו בעבר. הסימנים שהיו פעם סמלים של מוות בודד צריך עכשיו להשתנות ויש לו השפעה משמעותית על רעיון הזיכרון והאנדרטה. קנה המידה וקנה המידה של השואה מנסים כל ניסיון לייצג אותו באופן מסורתי באמצעים חסרי תקווה. זיכרון השואה לעולם. לא יכול להיות נוסטלגיה

האנדרטה ליהודים שנרצחו באירופה היא בהקשר של גודל הבנאלי. הפרויקט מייצג את חוסר היציבות הגלום במערכת בעלת מבנה רציונלי לכאורה והפוטנציאל לפירוק הדרגתי. זה מבהיר שמערכת רציונלית ומסודרת מאבדת את הקשר שלה לסיבה האנושית כאשר היא הופכת גדולה מדי וגדלה מעבר לפרופורציות האמורות המקורי. לאחר מכן, הפרעות ופוטנציאל הכאוס של כל המערכות המסודרת לכאורה מתחילות להגיע לאור והוא מתברר כי כל המערכות הסגורות חייבות להיכשל בסדר סגור.

בחיפוש אחר חוסר יציבות במערכת יציבה לכאורה, העיצוב מבוסס על רשת קפדנית של כ. 2,700 עמודים בטון או מצבות, שהן כל 0.95 m רחב ו 2.38 m ארוך ומשתנות בגובה מ -0 עד 4 m. העמודים יש מרחק של 0.95 מ' זה מזה, אשר מאפשר רק מעבר בודד של הרשת. ההבדל בגובה בין הרמות הנמוכות והעליונות של העמודים נראה אקראי וחסר חשיבות, כאילו היה זה רק שאלה של ביטוי; עם זאת, זה לא המקרה. כל רמה נקבעת על ידי הצמתים של מרחבי שדה העמוד עם קווי הרשת של ההקשר האורבני הגדול של ברלין. התוצאה היא משמרת שגויה לכאורה במבנה של הרשת, אשר מוביל לפיתוח חללים שאינם ניתנים לזיהוי בתוך הסדר הקפדני לכאורה של האנדרטה. החללים הנובעים מקפידים לדחוס ולהעמיק ולפתוח חוויה רב שכבתית מכל נקודה במבנה השדה. תנועה זו בתחום מזעזעת כל רעיון של הטיות מוחלטת ובמקום זאת חושפת את המציאות של היישור העגול. האשליה של סדר ובטיחות הן במערכת הצירים הפנימית והן ברשת הכבישים שמסביב מושמדים.

הרעיון כי העמודים לכבוש את החלל בין שתי רשתות התגלגלות ובכך ליצור את הרמה העליונה ברמת העין נשאר ללא שינוי. האופן שבו שתי מערכות אלה מתנהגות זו בזו גם מתארת אזור של חוסר יציבות. היכולות הללו, או אי סדירות, מטילות הן את הטופוגרפיה של השטח והן את הרמה העליונה של תחום עמודי הבטון. בדרך זו נוצרת התפצלות בלתי מורגש ומושגית בין הטופוגרפיה של השטח לבין הטופוגרפיה של משטחי המצבות. סטייה זו מציינת הבדל במושג הזמן, שהפילוסוף אנרי ברגסון מכנה את ההבדל בין הזמן והזמן הנרטיב הכרונולוגי. על ידי שכפול הפרש זה בתפיסת האנדרטה, קיים מקום לאובדן והתבוננות, לאלמנטים של זיכרון.

מיקום המידע נוסף באופן כזה שהפרעות אפשריות של הסטלפלד ממוזערים. מסה, משקל וצפיפות שלה נראה לשקול באופן ניכר על הפרט וללכוד אותו. באמצעות הארגון המרחבי של מקום המידע מורחבות מצבות השדות של מצבות הדגל למקום ויוצרות מצב מתמשך של השתקפות והתבוננות בפנים. מצבות הדגל מתגלעות בצורה של תקרת ממוצעת עם צלעות, הרוחב המתאים למרחק בין הסטלדות בשדה. הנוכחות של אלמנטים אלה מעורערת על ידי הקירות, אשר עוצבו על פי רשת קלאסית 9 מרובע. רשת זו, אשר מכוונת נגד ההיגיון של שדה העמוד, הופך כל הבנה פרדיגמטי של ההסדר בלתי אפשרי. מסגרת הייחוס המתקבלת מובילה לאי ודאות ומבודדת את האדם באמצעות חוויה אישית מטרידה. החומריות הקשה של מבנה הבטון של המקום מוצגת ברצף של תערוכת מידע מתקדמת מבחינה טכנולוגית, היוצרת ממד חולף של הפנמה המתאימה להרהורים. המראה של התמונות והטקסטים בעלי התאורה האחורית אמור להוביל לדטריאליזציה של קירות המקום, כך שהמצבות מתנהגות כשלוחה טופוגרפית של שדה הצבות.

ברגע של מבט קדימה מבדיל מרסל פרוסט שתי דרכים שונות של זיכרון בספרו» בחיפוש אחר זמן אבוד: נוסטלגיה הנמצאת בעבר, קשורה לרגשנות שאינה זוכר איך הם היו, אבל איך אנחנו רוצים לזכור אותם ואת הזיכרון החי, פעיל בהווה ונטול נוסטלגיה לעבר נזכר. לא ניתן לזכור את השואה בנוסטלגיה סנטימנטלית, משום שאימת השואה השמידה את שילוב הנוסטלגיה והזיכרון לנצח. לזיכרון השואה יכול להיות רק צורה חיה שבה העבר נשאר פעיל בהווה.

בהקשר זה, האנדרטה מנסה לפתח רעיון חדש של זיכרון, אשר שונה בבירור נוסטלגיה. אנו מציעים שזמן האנדרטה, אורכו, שונה מזמן החוויה האנושית וההבנה. האנדרטה המסורתית מובנת על ידי תוכנית התמונה הסימבולית שלה, לפי מה שהוא מייצג. אנדרטה כזאת אינה מובנת עם הזמן, אך ישירות בחלל; הוא נראה ומובן באותו הזמן. גם באדריכלות המסורתית, כגון במבוכים ומבוכים, קיים רצף מרחב זמן בין ניסיון לידע: המטרה היא למצוא את הדרך פנימה והחוצה.

באנדרטה שלנו אין מטרה, אין סוף, אין דרך פנימה או החוצה. זמן החוויה של האדם אינו מעניק הבנה נוספת, להבנה אינה אפשרית. זמן האנדרטה, אורכו מחלקו העליון ועד לקצהו התחתון, נפרד מזמן ניסיונו. בהקשר זה, אין נוסטלגיה, לא זיכרון העבר, רק את הזיכרון החי של החוויה האישית. היום אנחנו רק יכולים להבין את העבר באמצעות ביטוי בהווה.

(תרגום: ד ר גינטר שלוצ'ה)

פיטר אייזנמן נולד ב ניוארק, ניו ג'רזי, ב-1932. הוא למד אדריכלות ב אוניברסיטת קורנל, איתקה מ-1951 עד 1955, אז באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, וסיים את לימודיו בשנת 1963 עם עבודת דוקטורט על תאוריית העיצוב.

החל מ-1957/58 הוא עבד במשרדים אדריכליים שונים, בין היתר במשרדו של וולטר גרופיוס» קואופרטיב האדריכלים. מאז 1960, פיטר אייזנמן לימד אדריכלות באוניברסיטת פרינסטון, ניו ג'רזי, אוניברסיטת קיימברידג ', מסצ, ו בית הספר קופר יוניון בניו יורק, שם הוא לימד עם ג ' יידוק. משנת 1967 עד 1982 הוא עמד בראש המכון לאדריכלות ולימודים עירוניים. הוא היה פרופסור לאדריכלות ב אוניברסיטת מרילנד (1978), אוניברסיטת הרווארד (1982-85), בית הספר קופר יוניון, ניו יורק ו אוניברסיטת אוהיו. בשלב המקצועי הראשון שלו הוא עבד עם צ'ארלס גוווומאי, ג'ון היידוק, מייקל גרייבס וריצ מאייר בקבוצה האדריכלית» ניו יורק 5 ". אייזנמן פיתח את עקרונות העיצוב והתיאוריה שלו על העבודות שנוצרו באותו זמן ופורסמו בפרסומים נפרדים.

בתחילת שנות ה-80 הקים אייזטמן משרד אדריכלי משלו בניו יורק, ומאז הבין מספר עיצובים חשובים ורחבים. שלב זה כולל גם את העיצוב הנחשב למבנה המגורים והמסחרי ב-קוך/Ecke פרידריכשטראסה (friedrichstraße בברלין-קרויצברג (כיום: מוזיאון חומת ברלין) כחלק מתערוכת הבנייה הבינלאומית ברלין 1987 (רשות השידור). במיוחד מדובר ברצף של מבני תרבות בארצות הברית (מרכז וייסנר לאמנות חזותית וספריה משובחת ומרכז הכנסים של קולומבוס בקולומבוס/אוהיו, כמו גם מרכז ארוף לעיצוב ואמנות, סינסינטי/אוהיו), שנוצרו בשנות השמונים והתשעים. פרויקט נוסף התממש ב 1990 הוא המטה של התאגיד Koizumi סאנגאיו בטוקיו.

מאז 1999, אייזמן קיבל כמה הצלחות בינלאומיות בתחרות ברמה גבוהה. ביוני 1999, הפרויקט שלו לארגון התארגנות עירונית של אתר החוף במנהטן-מערב קיבל פרס אדריכלי יוקרתי בארה ב. בדצמבר 1999 זכה בפרס הראשון בתחרות בינלאומית לעיצובו של עיר תרבותית בסנטיאגו דה קומפוסטלה (ספרד), המורכבת ממוזיאון, ספרייה ובית אופרה, אשר התממשו מאז 2002. עוד אייזטמן מבנה מעוצב הוא האוניברסיטה של הפניקס אצטדיון, נפתח ב 2006, עבור 68,000 צופים בפניקס, אריזונה.

מאז הניסיון העיתונאי הראשון שלו כעורך משותף של כתב העת אדריכלות-תאורטית "oppositions", פיטר אייזנמן עבד ללא הרף כיחצ נית, אבל גם כמורה אקדמי עם שאלות בסיסיות של אדריכלות ו עיצוב. הוא מחזיק בפרופסור לואיס קאהן לאדריכלות באוניברסיטת ייל ובמרצה אורח באוניברסיטת פרינסטון. ב-2004 הוא קיבל את האריה הזהוב של הביאנלה לאדריכלות של ונציה עבור עבודת חייו. סדרת הפרסומים המרשימים שהוא הציג, כמו גם הפעילויות האקדמיות הבינלאומיות הרבות שלו, הרצאות וכבוד, הופכים אותו לאחד האדריכלים המעניינים ביותר בימינו.

בכתביו, אייזטמן עוסק שוב ושוב בתוכן ההיסטורי של פרויקט המודרניות. בעיסוק זה בשאלות פילוסופיות ובגישות בסיסיות, העימות עם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה בולט מעל לכל. נושא מתמשך של הפעילות הרפלקסיבית של אייזנמן הוא התזה שלו לארכיטקטורה של זיכרון, ממנה הוא מפיק את האקסיומת של האדריכלות הקשורה לאתר או הטקסטואלי, אשר מספק למשתמש את החוויה הייחודית, התקשורתית ולא מתווכת של החלל. והזמן לאור הדיכוטומיה ההולכת וגוברת בין המודרניות לפונדמנטליזם והדיכוטומיה בין הדימוי למציאות, מאמינה אייזנמן כי התפקיד של האדריכלות חייב להיות מחושב גם כאשר הוא נלחם בסמלים ו הפקות וצריך לשמור על פונקציה קריטית.